בתחילת דרכי ביוגה, התקשתי מאוד להתחבר לנושא המנטרות. לא הצלחתי להבין מה רוצים ממני. לא הבנתי למה אני צריכה למלמל כל מיני מילים בשפה שאני לא מבינה.
כל ה"הודיות" הזאת עיצבנה אותי.
לאורך השנים, בזמן שכולם זמרו סביבי בהתלהבות. אני עצמתי עיניים ונשמתי עמוק.
עם הזמן התרגלתי לצלילים ואפילו קצת חיבבתי אותם, אך עדין כמורה נמנעתי מלתרגל מנטרות עם תלמידים ולא לגמרי הבנתי מה המשמעות של התרגול הזה, עבורי ובכלל.
Yogi Ram Surat Kumar Jaya Guru Raya
בשנת 2017 נסעתי להודו. ביקרתי בעיר הקדושה טירוואנה מאלאי, נסעתי לבקר באשרם של ראמאנה מהרישי, במטרה לתרגל שם. התאכזבתי לגלות שחוץ מהטקסים (הפוג'ות) שנערכו במקום והסיפרייה בה ניתן היה לקרוא כתבים של המהרישי, לא היה שם אף מורה חי, שמעביר הרצאות או תירגולים. מכיוון והגעתי מחוץ לעונה, היו שם מעט מאוד אנשים ולא הייתי בטוחה מה אני אמורה לעשות שם... הייתי בעיקר אבודה.
למזלי פגשתי שם זוג חמוד שהציע לי להצטרף אליהם לסאטסאנג, שיחה עם מאסטרית של יוגה באחד האשרמים, הם אמרו שהיא חברה קרובה של מוג'י ושמחתי להצטרף אליהם. ישבנו איתה כ10 מערביים והקשבנו לאותה מורה עדינה וחכמה (בדיעבד הסתבר לי שבעונות התיירות אותו חדר מופצץ במאות וגם אלפי מבקרים.)
בתום השיחה היא ציינה שמחר בבוקר היא תהיה באולם ותשמח לקבל את מי שרוצה בכך לשיחה קצרה. למחרת הגעתי אליה לפגישה, בדרכי לאשרם, ניסיתי לזכור את השם הארוך והמצחיק של הגורו על שמו נקרא האשרם, חשבתי שעד שאחזור ארצה אין סיכוי שאזכור את השם ולא אוכל לספר לבעלי ולמורה שלי היכן הייתי.
ישבתי עם מא דוואקי לשיחה נעימה, שיתפתי אותה בקושי גדול איתו התמודדתי באותה התקופה. היא הציעה את דעתה ברכות ובעדינות והזמינה אותי לתרגל את התרגול שלה.
היא נתנה ביידי חוברת צבעונית וגדולה ובתוכה שורות רבות והסבירה שבתוך החוברת יש לכתוב את שמו של הגורו שלהם, התרגול נקרא NAMA JAPA פתאום קלטתי שבאולם בו ישבתי ישבו כעשרים נשים וגברים ושרו את המנטרה של הגורו באופן רפטטיבי ללא הפסקה. הסתבר שהם מתחלפים בניהם כך שמהבוקר ועד הערב שירת המנטרה לא מופסקת לרגע!
החלטתי להתמסר לתרגול.
ישבתי עם המחברת במשך 3 ימים מ8:30 בבוקר ועד 14:00 בצהרים בתוך האולם המרכזי של האשרם וכתבתי ברצף
כשיצאתי מהאולם אחרי 5 שעות של כתיבת המנטרה, כשהיא בו זמנית מושרת ומתנגנת באוזני, נדהמתי לגלות בראשי שקט מופלא שלא חשתי אף פעם בעבר. הלכתי ברחובות הסואנים של העיר וכל מה שהיה בראשי, רק המנטרה, חוזרת בעדינות שוב ושוב.
ומעבר למנטרה היתה שם דממה.
2 עשורים של תרגול יוגה ומדיטציה ואף פעם לא חוויתי שקט מנטאלי שהיה דומה לשקט הזה.כעבור כמה שבועות, ביום האחרון של המסע, הזמנתי מונית לשדה התעופה. חיכיתי ברחוב למונית שאיחרה כמעט בשעה. כשנכנסתי למונית הכרזתי בקול מאוד מערבי, שכדאי שהוא ישים רגל על הגז וייסע מהר, כי אני מאחרת לטיסה. הנהג עשה כמיטב יכולתו אבל כעבור רבע שעה מצאנו את עצמנו בפקקים אינסופיים של שעות הצהרים בצ'נאי. המונית לא זזה. היה ברור שאת הטיסה פיספסתי. משהו בתוכי רצה לצעוק עליו, שיעשה משהו! שימצא דרך אחרת. שיעקוף אותם!!! אבל היה ברור לי שבאמת שאין מה לעשות. נשמתי עמוק, נשכבתי על ספסל האחורי ושרתי לעצמי את המנטרה שלי....יוגי ראם שוראט קומאר....יוגי ראם שוראט קומאר....
הגעתי לשדה בשעה וחצי איחור. אפילו לא רצתי לשער. הלכתי בהשלמה מלאה עם הטיסה שהתפספסה. להפתעתי, בשער עידכנו אותי שהיתה תקלה והטיסה יוצאת עוד כשעה...
וזה לא סוף הסיפור.
יומיים אחרי ששבתי ארצה מאותו מסע להודו, אמי היקרה, התאשפזה בבית חולים. מהר מאוד הבנו שמדובר על השבועות האחרונים לחייה ושהסוף מתקרב. את השבועות הבאים ביליתי לצד אמי בתל השומר. רציתי לצעוק. להגיד שזה לא פייר. לבקש שיעשו משהו, אבל ידעתי שהאמת היא שאין מה לעשות.
ברגעים קשים יצאתי למרפסת של המחלקה האונקולוגית, נשמתי עמוק ושרתי ליוגי ראם שוראט קומאר שוב שוב....
וקיבלתי את השקט והכוחות להיפרד באהבה.
Comments