אני יושבת באחד המקומות היפים בארץ, אולי בעולם, לפני פרוס המדבר במלוא הדרו. הרים בגוונים של צהוב וחום בהיר,נושקים לשמים בהירים ופתוחים עד קצה האופק....
עם כל נשימה הלב מתרחב ואני מרגישה את האינסוף שסביבי, סוחף אותי אליו.
מזרון היוגה שלי פרוס לרכס מדברי מימי בראשית ואני נותנת לנשימה להנחות אותי אל תוך תרגול עמוק. כל שאיפה מזרימה תנועה בגופי. כל נשיפה מרפה ומשחררת עוד מתח ממנו.
אני מחייכת בהכרת תודה. לא יכול להיות מקום מתאים יותר מזה לתרגול יוגה. אני מרגישה קרובה מאוד להרגשה של שלמות, דממה, לרגע של איחוד...
ואז מגיע זבוב!

אני מאמנת את עצמי להכיל את התחושה. לקבל אותה כפי שהיא. להיות איתה. זה מאוד מעצבן. דעתי מוסחת. אני מגרשת את הזבוב, אך הוא מתעקש לחזור. הוא מדגדג אותי באף. זה בלתי נסבל! ברגע שאח"כ אני מרגישה שאני יכולה לקבל את זה.
גם הזבוב הוא חלק מהמכלול, גם הזבוב הוא חלק מהשלם. אני מרוצה מעצמי. שמחה על רגעים של הכלה....אך כמו לכולנו...גם לזבוב יש משפחה...וחברים. הם מגיעים אחד אחרי השני. באים לחוות את האטרקציה החדשה. נוחתים עליי מכל כיוון...
כבר כמה שנים שאני בוחנת את היחסים המורכבים בין יוגה, מדיטציה וזבובים (וגם כל מיני "מזיקים" אחרים.) בשנים האחרונות אני נמצאת במדבר הרבה. מלמדת ומתרגלת בו באופן קבוע. בשנים אלו צברתי חוויות תרגול רבות שעסקו ביחסי שנאה-אהבה, שהתעוררו בעקבות המפגש עם היצורים הקטנים, שמתעקשים לתקשר איתנו דווקא בזמן, שאנו מנסים לכנס את החושים. אותם יצורים שמגיעים תמיד דווקא ברגעים קסומים של חקירה פנימית.
זכור לי עד היום תרגול, שחוויתי לפני שנים רבות, שקיבל בפנטאון האישי שלי את השם "מדיטציית הזבובים". ביום השלישי במהלך של ויפאסנה, כשכל הרגשות הקשים צפים והעצבים עולים, ישבתי לתרגול ואיתי זבוב, שלא הרפה. במשך חצי שעה שלמה מצאתי את עצמי בעימות מולו, מול עצמי. חשבתי אם לא עדיף להעיף אותו כבר, התרכזתי בתחושה שרק עצבנה אותי עוד יותר, חזרתי אל הנשימה, הוא לא הרפה, גירשתי אותו, הוא חזר, כעסתי עליו, על עצמי,על המארגנים שלא שמו רשתות, על אלוהים, שיצר יצורים כאלה, כעסתי על העולם כולו. ואחרי חצי שעה של ייסורים, משהו בתוכי השתחרר. ברבע השעה שנותרה חוויתי שחרור וקבלה שלא חוויתי מעודי. הזבוב עדין היה שם, אבל אני כבר לא בדיוק. ההרגשה היתה מעבר למילים.
הלכתי כל אותו היום בתחושה של התעלות. הרגשתי קלילה ומיוחדת.
באותו הערב, כשהתיישבתי לתרגל שוב, התיישבו עלי 3 זבובים, כולם מסביב לעיניים. למשך 45 דקות. באותו הערב למדתי שיעור בצניעות.
בשנים האחרונות, נפל בחיקי הכבוד לקחת חלק בהפקת אירועי "יוגה ערבה". בכל שנה, עם תום האירוע, אני נתקלת במשובי משתתפים, שעוסקים גם בסוגיית הזבובים. המשתתפים מסבירים, שהגיעו לקבל חווית יוגה מדברית עוצמתית ונתקלו במטרד הזבובים. הם מבקשים לדעת מה נעשה בשנה הבאה בקשר לזבובים...?
כמובן שיש דרכים מסוימות להרחיק זבובים. (אך חייבים לציין שהיעילות שלהן מוגבלת ולזבובים יש נטייה לשוב...)
אני מאמינה, שגם הזבובים, כמו כל דבר בחיים, נמצאים כאן כדי לעזור לנו וללמד אותנו שיעור או שניים. שיעור במה קורה, כשהדברים כמעט מושלמים, אבל אנחנו רואים רק את מה שחסר, רק את הזבוב, שהרוס את התמונה כולה.
הזבובים הרי מציעים לנו אינסוף שיעורים בצניעות. כי גם אם החלטנו, שאנחנו כבר מאסטרים ומתקדמים מאוד בתרגול, הם יזכירו לנו כמה מאתגר זה להישאר עם הנשימה, להיות באותו הרגע ולקבל אותו בדיוק כפי שהוא, עם כל מה שנוכח בו.
והכי חשוב, הזבובים מלמדים אותנו הכלה וסבלנות. כמו כל דבר אחר בחיים גם הם באים והולכים ובאים והולכים. האם אנחנו יכולים להכיל את זה? האם אנחנו באמת יכולים לקבל את הדברים כפי שהם?
בהנחה שאנו מתרגלים יוגה לא רק מהאספקט הפיסי שבה. בהנחה שהתרגול איננו סוג של שיעור ספורט או אולימפיאדה קטנה, אני מרגישה שהזבובים נמצאים שם כדי להוריד לקרקע, הרבה עקרונות גבוהים, שאנו נוטים לדבר עליהם ולפעמים נשארים באוויר.
הזבוב מעמת אותנו בצורה בלתי מתפשרת אם השאלות, האם יש בי רצון לפגיעה?, האם אני יכול להכיל מצבים שלא נוחים לי? האם אני מתיימר לשלוט במציאות? האם אני יכול להיות בעבודה ולצעוד בדרך רק בתנאים מסוימים, שנוחים לי, או בכל מצב? הזבובים תמיד יהיו שם, בכדי לעזור לנו לשאול את השאלות החשובות הללו.
כמובן שאנחנו יכולים להמשיך לחכות ללוקיישן המושלם, לנוף האולטימטיבי, למזרון המתאים, לבן זוג הנכון, לעבודה המדוייקת. אבל בסופו של יום, סביר להניח שמתישהו.... יופיע זבוב.
Comments